החלטה בתיק רע"פ 6455/05

           המבקש הורשע בבית-משפט השלום בכפר-סבא (ת.פ. 2733/03) - על-פי הודאתו - בביצוע עבירה של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

           המבקש הודה בעובדות כתב האישום, לפיהן ביום 26.5.03 בסמוך לשעה 05:50, ליד מושב פורת, הסיע ברכב בו נהג את נדאא גלאד, תושב האזור השוהה בישראל שלא כדין.

           המבקש צירף שלושה תיקים נוספים, שעניינם עבירת מאותו סוג: האחד, ת.פ. 2763/03 במסגרתו יוחסו למבקש שני אישומים של הסעת תושבות שטחים בימים 30.6.03 ו- 22.9.03. באישום נוסף יוחסה למבקש עבירה של הפרת הוראה חוקית, בגין הוראת קצין משטרה, אשר אסר עליו להשתמש ברכבו מיום 30.6.03 ועד 29.7.03. השני, ת.פ. 2248/03, שעניינו עבירה של הסעת תושבת שטחים מיום 29.4.03. והשלישי, פ"א 8002/03 (תחנת כפר-סבא), שעניינו הסעה שלא כדין של תושב שטחים מיום 15.5.03.

           בית-משפט השלום (כבוד סגן-הנשיא ח' פדר) גזר על המבקש, ביום 14.7.04, עונש של 22 חודשי מאסר מהם 10 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי למשך 3 שנים, שבהן לא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. בנוסף, גזר עליו 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של הפרת הוראה חוקית. עוד גזר עליו קנס בסך 10,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח למשך שלוש שנים, להימנע מלעבור על עבירות בהן הורשע. רישיון הנהיגה של המבקש נפסל למשך שנה בפועל ושנה על תנאי, שלא יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון. 

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען המבקש, כי נסיבותיו האישיות מצדיקות התערבות בגזר-הדין שהוטל עליו ובעיקר בעונש המאסר ובפסילת הרישיון.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים סגנית-הנשיא ד' ברלינר, ז' המר ו-י' שיצר) דחה, ביום 23.6.05, את הערעור וקבע, כי בית-משפט השלום איזן נכונה את הנסיבות האישיות לעומת חומרת העבירות בהן הורשע המבקש. בית-המשפט המחוזי ציין, בין היתר, בפסק-דינו, כי:

"נראה שהמערער אימץ לעצמו את הנוהל של הסעת שוהים בלתי חוקיים כדרך חיים. אין מדובר באפיזודה חד פעמית. העובדה שהמערער נחקר ואפילו נתפס רכבו לא מנעו בעדו מלשוב ולבצע את העבירות. הוסף לכך את העובדה שלמערער הרשעה קודמת בעבירה מאותו סוג, המצביעה על כך שהמערער איננו מפנים את ההוראה שלא להסיע שוהים בלתי חוקיים."  

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי נסיבותיו האישיות הן מסוג הנסיבות המצדיקות חריגה ממדיניות הענישה המחמירה, שכן הוא בן 50, נשוי ובעל משפחה ברוכת ילדים, חי עם הוריו הנתמכים בעזרה סיעודית ותמך זמן רב בבנו, אשר סבל תקופה ארוכה ממחלה ממארת ממנה נפטר. לטענתו, הכנסתו מהווה מקור הכנסה יחיד של המשפחה. עוד טוען המבקש, כי עבר טראומה קשה בעקבות מחלתו הקשה של בנו, בו טיפל במסירות. לטענת המבקש, העונש שהוטל עליו הינו חריג בחומרתו, המתעלם מנסיבותיו האישיות, מעברו הפלילי שאינו מכביד ומן העובדה, כי שהה חודשיים וחצי במעצר ולאחר-מכן במעצר בית מלא עד לתום ניהול משפטו.

           מנגד, תומכת המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, נסיבותיו האישיות של המבקש אינן כה חריגות עד כי מצדיקות הן כשלעצמן הימנעות מענישה מרתיעה, הכוללת מאסר בפועל. בנסיבות אלה, למול הנסיבות האישיות עומדים חומרת המעשים וריבוי העבירות ולכן, לטעמה, צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי האיזון שערך בית-משפט השלום בין שיקולי הענישה הינו איזון ראוי ואין מקום להתערב בו.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

                      "בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           בפסק-דינו הדגיש בית-המשפט המחוזי את החומרה הרבה שיש במעשיו של המבקש ואת ההחמרה במדיניות הענישה על-פי מדיניותו של בית-משפט זה בעקבות פסק-הדין ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769 (להלן: הלכת ח'טיב). בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי בעניינו של המבקש לא מתקיימות נסיבות חריגות, המצדיקות סטייה ממדיניות הענישה הראויה. 

           בענייננו, אף לי נראה - כפי שסבר בית-המשפט המחוזי - כי נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש במקרה שלפנינו ולאור העובדה, כי מדובר באדם ששב ומבצע עבירות רבות מאותו סוג ועוצם עיניו כלפי זהות נוסעיו באופן שמסכן את הציבור, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש. אין בפי המבקש טענות מיוחדות, המצדיקות הימנעות מעונש של מאסר בפועל.    

           אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           על המבקש להתייצב ביום 1.12.05 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.

           החלטתי מיום 5.7.05 - בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר - מבוטלת.

           ניתנה היום, ה' בחשון תשס"ו (7.11.05).